גזר דין בתיק ת"פ 2893-09

רקע עובדתי

1.         הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז- 1977.

2.         מעובדות כתב האישום וממצאי הכרעת הדין, עולה כי ביום 18.3.09, בבית - סוהר "השרון", איים הנאשם על מפקד הכלא, מר יוסף מדאמס (להלן: " מפקד הכלא"), כי אם יידע  שחברתו עומדת מאחורי אי יציאתו לחופשה, הוא ישחט אותה מקצה לקצה, תוך שסימן תנועה על צווארו.

עתירות הצדדים ותמצית טענותיהם

3.         בתימוכין באסמכתאות, עתרה ב"כ המאשימה להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל, הפעלת מאסר מותנה התלוי ועומד כנגדו במצטבר, מאסר מותנה, קנס והתחייבות.

הודגשו חומרת מעשי הנאשם, עברו הפלילי, התייחסותם העונשית המכבידה של בתי המשפט לעבירות דומות והעדר הפנמת הנאשם את פסול מעשיו.

4.         בתימוכין באסמכתאות, עתר ב"כ הנאשם להשית על הנאשם עונש הצופה פני עתיד בדמות מאסר על תנאי.

נטען לחלוף הזמן מאז קרות האירועים, לנקיטת הליכים משמעתיים כנגד הנאשם בגין עבירה זו, להיותו במעצר בית במשך תקופה ארוכה והמצאו עד כה בתנאים מגבילים, לרף חומרה נמוך העולה מנסיבות ביצוע העבירה וכן הודגש מצבם הבריאותי הרעוע של הנאשם ושל בת זוגתו (ר' נ/1).

בנוסף, טען ב"כ הנאשם כי לא ניתן להפעיל את המאסר המותנה התלוי ועומד כנגד הנאשם כנטען, לאור העובדה כי העבירה בה הורשע בוצעה בהיותו נתון במאסר ואילו המאסר המותנה חל לאחר סיום ריצוי מאסרו.

5.         הנאשם ניצל את זכות המילה האחרונה, ציין כי הוא מכבד את החלטת בית המשפט לעניין הרשעתו, אם כי ביקש לנהל "משפט צדק". הנאשם תאר תקופה קשה בחייו הן בהיבט הנפשי והן בהיבט הכלכלי ועתר לרחמי בית המשפט. 

מתחם העונש ההולם

6.         כמצוות המחוקק בסעיף 40 ג' (א) לחוק, בקביעת מתחם העונש ההולם את מעשה העבירה שביצע הנאשם, בהתאם לעיקרון המנחה הקבוע בסעיף 40 ב' לחוק, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה הנו זכותם של המתלונן וחברתו של הנאשם לשלוות                                נפש. דברי האיום שהושמעו מפי הנאשם בפני מפקד בית המאסר, תוך שנלוותה אליהם תנועה מצמיתה, הנם ברף עליון של חומרה.

מעשיו של הנאשם בהקשר זה הנם בגדרי עבירת אלימות, אף שמדובר באלימות מילולית. קיים פוטנציאל ברור כי דברי איום יהפכו למעשים ממשיים. גם אם לא כך, המדובר בפגיעה קשה באורח חייו של המאוים.

יפים לענייננו הדברים שנקבעו ב רע"פ 2038/04 לם נ' מ"י, פ"ד ס(4) 96, בזו הלשון:

"האיום הוא, אפוא, ביטוי שהמשפט מטיל עליו מגבלות תוך פגיעה בחופש הביטוי וזאת, כדי להגן על ערכים אחרים ובהם שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט. האיום מסכן את חירות פעולתו של הפרט שכן, פעמים רבות, כרוך האיום גם בציפייה להתנהגות מסוימת מצד המאוים שהמאיים מבקש להשיג באמצעות השמעת האיום".

וכן אלו שבע"פ 103/88 ליכטמן נ' מ"י, פ"ד מג(3) 373,לאמור:

"...אינטרס החברה הוא להגן על שלוות נפשו של הפרט ... מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין. אינטרס חברתי נוסף אף הוא מוגן בעקיפין בעבירה זו, והוא נוגע לחופש הפעולה והבחירה של הפרט... בידוע הוא, שבמקרים רבים מושמעים איומים Per se כמסר מוסווה להתנהגות המצופה מן המאוים. נמצא, כי סעיף 192 מקדים רפואה למכה ומונע מלכתחילה פגיעה עתידית בחירות הפעולה של הזולת".

אשר לנסיבות המעשים, חלקו של הנאשם בביצוע העבירה מרכזי ולא נודעה מידת השפעה של אחר עליו הקשורה בביצועה. ברורה משמעות הנזק שנגרם לשלוות נפשם של המתלונן וזוגתו של הנאשם, לאחר שזה יצר עננת אימה שאינה נושאת תאריך תפוגה מעל ראשם.